פסק-דין בתיק עת"מ 18373-10-12

עתירה כנגד החלטת משיב 1 (להלן: "המשיב") מיום 9.11.11 לפיה נדחתה בקשת עותר 1 (להלן: "העותר") לרשום את ילדיו, עותרים 2 ו-3 (להלן: "הילדים") במרשם האוכלוסין בישראל מכוחה של תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974 (להלן: "תקנה 12" ו"תקנות הכניסה לישראל" בהתאמה), וכנגד החלטת ועדת השגה לזרים (להלן: "ועדת ההשגה") מיום 29.08.12 אשר דחתה את השגת העותרים והותירה את החלטת המשיבים על כנה.

1.         העותר, תושב ישראל, הוא אבי הילדים אשר נולדו מאשתו, הגב' אימאן סאלם תושבת ירדן (להלן: "אם הילדים"), ממנה התגרש בשנת 2006. עובר ללידת הילדים (העותרים) נולד לבני הזוג ילד נוסף בעבורו הגיש העותר בקשה לרישום במרשם האוכלוסין ובקשתו נתקבלה. כל שלושת הילדים נולדו בירושלים. תחילה למדו הילדים בבית ספר ברמאללה, ולאחר מכן, בחודש ספטמבר 2009, הם עברו ללמוד בבית ספר בכפר עקב הסמוך לרמאללה אך נמצא בשטחה המוניציפאלי של ירושלים, ובו הם לומדים עד היום.

2.         ועדת ההשגה ציינה בהחלטתה כי בהתאם לתקנה 12 אין די בעצם הלידה בישראל כדי להירשם במרשם האוכלוסין שבה ועל ההורה להוכיח כי הילדים גרו עמו לפחות במהלך השנתיים שקדמו להגשת הבקשה, ובמקרה זה העותרים לא עמדו בנטל. הוועדה ציינה כי הטענה כאילו אם הילדים שהתגרשה מהעותר לאחר שנהג באלימות כלפיה וכלפי בנם הבכור, הותירה את הילדים תחת משמורתו וויתרה עליהם, אינה מתקבלת על הדעת. אדרבה, העובדה שהעותר משלם מזונות לאם הילדים, השוכרת דירה ברמאללה המותאמת למגורי הילדים וסמוכה לבית הספר בו למדו הילדים בעבר ואף - אם כי במידה פחותה - גם לבית ספרם הנוכחי, מלמדת דווקא כי הילדים מתגוררים עם אמם. וועדת ההשגה גם דחתה את טענת העותרים כי לא הייתה לאם הילדים כל סיבה לוותר על מזונותיה ולטעון בפני המשיב כי הילדים מתגוררים עם העותר לולי הילדים אכן מתגוררים עמו, בציינה כי האם אמרה למשיב בשיחה טלפונית עם מי מנציגיו כי היא "מאוד רוצה שהילדים יקבלו מספר זהות בישראל". כמו כן הצביעה ועדת ההשגה על כך שנמצאו סתירות בין גרסת העותר לגרסת אם הילדים, הן באשר לקשר הטלפוני ביניהם והן בקשר להסכם המזונות שביניהם.  

3.         לטענת העותר, הוא קיבל את המשמורת על הילדים לאחר שאמם וויתרה על זכותה למשמרות ולמזונות וכפי שקבע בית הדין השרעי. הילדים מתגוררים עמו בעיסאוויה שבמזרח ירושלים, והם מבקרים את אמם המתגוררת ברמאללה רק אחת לשבועיים בסופי שבוע. הילדים למדו תקופת מה בבית ספר ברמאללה מאחר והיה מדובר בבית ספר פרטי שהעותר היה מעוניין שילדיו ילמדו דווקא בו ובשל הרצון שהם יהיו קרובים לאמם כל שעה שזו תבקש לראותם. הוא הודה כי הוא העביר לאם הילדים סך של 1,300 ש"ח מדי חודש, אך זאת רק כמימון הוצאותיה בגין שהות הילדים בביתה בסופי שבוע פעמיים בחודש, ולא כתשלום מזונות. בתמיכה לטענותיו הוא ציין כי  הוא מקבל מהמוסד לביטוח לאומי קצבת ילדים ומענק לימודים עבור הילדים, ומכאן שאין כל ספק באשר למקום מגוריהם. לאור כל זאת נטען כי מרכז חייהם של הילדים הוא בישראל ועל פי תקנה 12 היה על המשיבים לרשמם בישראל. החלטתם של המשיבים לסרב לרישום הילדים הינה בלתי סבירה ונתקבלה תוך התעלמות מוחלטת מטובת הילדים ובניגוד לדין, ויש אפוא, להורות על בטלותה.

4.         מנגד טענו המשיבים כי שיקול הדעת המסור לשר הפנים בכל הנוגע להענקת רישיונות ישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל") הוא שיקול דעת רחב, זאת בהתאם לעקרון הריבונות לפיו יש למדינה שיקול דעת רחב להחליט מי ייכנס בשעריה ומי לא. במסגרת זו יש לשר הפנים שיקול דעת גם ביחס להפעלת תקנה 12, וכבר נפסק בעבר כי ילד שנולד בישראל אינו זכאי לקבל מעמד בישראל באופן אוטומטי ועליו להוכיח קיום מרכז חיים עם ההורה שיש לו מעמד בישראל. המשיבים ציינו כי הדרישה להוכחת קיום מרכז חיים בישראל במשך שנתיים לפחות שקדמו לבקשה הוכרה בפסיקה כדרישה סבירה שנועדה לוודא שהקטין המבקש מעמד בישראל אכן מתגורר דרך קבע בה ולבסס את אי ניתוק הקשר בין ההורה שבישראל לילדו. הנטל להוכחת קיום מרכז החיים בישראל מוטל על מגיש הבקשה, ובמקרה זה העותרים לא הציגו ראיות מנהליות מספיקות כדי להוכיח כי הילדים מתגוררים עם העותר. מהראיות שעמדו בפני המשיב עלה כי הילדים מתגוררים עם אמם ברמאללה; הם למדו בבית הספר ברמאללה ולאחר מכן בכפר עקב המרוחק יותר ממקום מגורי העותר מאשר ממקום מגורי אמם; אם הילדים גרה בדירה מרווחת המתאימה למגורי הילדים יותר מדירת העותר; אם הילדים לא נישאה בשנית ולפי דבריה אין לה כאן כלל משפחה מלבד ילדיה; העותר משלם תשלומי מזונות לאם הילדים; העותר לא פעל לרישום הילדים במרשם האוכלוסין במהלך כל שנות נישואיו; ואם הילדים מסרה גרסאות שונות באשר למקום מגורי הילדים והסבירה זאת ברצונה שהילדים יקבלו מספר זהות ישראלי. באשר לצווי האפוטרופסות שניתנו על ידי בית הדין השרעי נטען כי אין בהם די, שכן בניגוד לדין, הם ניתנו מבלי שקדם להם תסקיר פקיד סעד ומבלי שנבחנה טובת הקטינים על ידי רשויות הרווחה. בנסיבות אלו, החלטת המשיבים הייתה סבירה ואין מקום להתערבות בית משפט זה בהחלטתם.

דין העתירה להידחות.

5.         תפקידו של בית משפט זה במסגרת זו הינו לבחון את סבירותה של החלטת הרשות ואת תקינות ההליך במסגרתו היא נתקבלה. הוא אינו מחליף את שיקול דעתה של הרשות המנהלית בשיקול דעתו שלו (עע"מ 4662/11 מדינת ישראל נ' זוהר, 19.06.12). במקרה זה סמכותה של הרשות נקבעה בחוק הכניסה לישראל ובתקנות הכניסה לישראל שהותקנו מכוחו, ולפיהם הסמכות למתן אשרות כניסה ורישיונות שהייה בישראל מסורה לשר הפנים. בצדק נטען כי ההלכה היא כי לשר הפנים שיקול דעת רחב בהפעלת סמכות זו, זאת בהתאם לעקרון הריבונות מכוחו יש למדינה שיקול דעת רחב למנוע מזרים להיכנס לתחומה או להרחיקם כאשר אינם רצויים עוד (בג"ץ 758/88 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505; בג"ץ 4156/01 דימיטרוב נ' שר הפנים, פ"ד נו(6) 289). אכן בתקנה 12 המסדירה את מעמדם של ילדים שנולדו בישראל, ואשר סעיף 4 לחוק השבות, התש"י-1950 אינו חל עליהם, כבמקרה זה, נקבע, בין היתר, כי כאשר יש לאביו של ילד מעמד בישראל, יקבל הילד את מעמדו של אביו ובלבד שההורה השני לא התנגד לכך בכתב (בהקשר זה יצוין כי לאור ביקורתו של בית המשפט העליון הסכימה המדינה כי גם מקום בו האם היא ההורה עימו מקיים הילד מרכז חיים בישראל, הוא יזכה למעמד בישראל). ואולם לא זו בלבד שנפסק בעבר כי אין לפרש את התקנה באופן המקנה זכות ישיבה בישראל "מכוח לידה" (בג"צ 979/99 קרלו נ' שר הפנים, 23.11.99; עע"מ 5569/05 משרד הפנים נ' עוויסאת, 10.08.08), אלא שנפסק כי שר הפנים אינו מחויב לתת לקטין מעמד אך בשל לידתו בישראל להורה בעל רישיון ישיבה בישראל והוא רשאי לשקול שיקולים נוספים אף מעבר לבחינת מרכז חייו של הקטין. בהמשך לכך נוהל רישום ילדים קובע כי בין התנאים הנדרשים לשם רישום, יש להציג ראיות למרכז חיים בשנתיים שקדמו לבקשה. דרישה זו נועדה, כפי שקבע בית המשפט העליון (עע"מ 5718/09 מדינת ישראל נ' הודא מחמד יוסף סרור, 27.04.11) לוודא כי אותו קטין זר המבקש מעמד בישראל, בין אם הוא תושב האזור כמשמעותו בחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 ובין אם לאו, אכן מתגורר דרך קבע בישראל, בתקופה הרלבנטית. בדין, אפוא, בחנו המשיבים האם מרכז חייהם של הילדים עם העותר או שמא עם אמם שאינה תושבת ישראל.  

6.         ובאשר למסקנות המשיבים, הכלל הוא שבית המשפט נוקט זהירות רבה בכל הנוגע להתערבות במלאכת קביעת העובדות על ידי הרשות המנהלית, ובפרט שעה שמדובר בהחלטות הנוגעות להענקת מעמד בישראל לזרים, תחום בו כאמור, שיקול הדעת המנהלי רחב במיוחד (עע"מ 9018/04 מונא נ' משרד הפנים, 12.09.05). במקרה זה די נהיר כי אין מקום להתערב בהחלטת המשיב שהינה החלטה סבירה ועניינית ומבוססת על ראיות מנהליות. כאמור, הילדים לומדים בסמיכות למגורי האם ברמאללה ובתחילה הם אף למדו ברמאללה עצמה, ולא עלה בידי העותר לתת הסבר סביר כלשהו לעובדה כי הוא משלם מזונות לאם הילדים מדי חודש בחודשו חרף העובדה כי הילדים מתגוררים עמו. גם הסתירות שנמצאו בין גרסתו לגרסת אם הילדים ואמירתה כי היא חפצה שילדיה יקבלו מספר זהות ישראלי מחזקת את מסקנת המשיבים כי הילדים מתגוררים עם אמם. הצו של בית הדין השרעי שהציג העותר לפיו יש לו אפוטרופסות בלעדית על הילדים, אינה מלמדת על מקום מגוריהם של הילדים בפועל, ואין בו כשלעצמו לאיין את שאר הראיות. מה גם, שבראיון שנערך עימו ביום 20.09.10 על ידי נציגת המשיבים, הגב' רינה ברדוגו, העותר השיב במענה לשאלתה בדבר החזקה הבלעדית שיש לו לטענתו, כי אין לו אפוטרופסות בלעדית עליהם. לאמור, כי גם אליבא דדעת העותר אפוטרופוסות פורמאלית לחוד ואפוטרופסות הלכה למעשה לחוד. למעשה, הטענה היחידה העומדת לצדו של העותר היא טענתו כי הוא מקבל קצבת ילדים מהמוסד לביטוח לאומי עבור הילדים, ואולם לטענה זו לא הובאה כל ראיה, חרף העובדה שהוא נתבקש לעשות כן על ידי המשיבים במכתב מיום 21.10.10, ועל אף שהוא יכול היה לעשות כן בנקל. החלטת המשיבים נתקבלה אפוא, לאחר שנשקלו מכלול הנסיבות והעובדות שהובאו בפניהם ומסקנתם לאור הראיות המנהליות שעמדו בפניהם סבירה ואין מקום להתערב בה.

כאמור, העתירה נדחית והעותרים ישלמו למשיבים הוצאות בסך 15,000 ש"ח.

ניתן היום,  ד' שבט תשע"ג, 15 ינואר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: